רופא,פוסט שלישי

ככל שחולה ההמופיליה גדל, תכיפות הדימומים לתוך המפרקים, גדלה גם כן.
סימן מוקדם לדימום בתוך מפרק, הם חוסר הרצון להשתמש באיבר ואח"כ נפיחות קלה של המפרק.
נסיון להזיז את המפרק בכח גורם לכאב.
ככל שדולף יותר דם לתוך המפרק הוא נהיה חמים יותר מזה שבצד הנגדי והנפיחות מורגשת "כספוגית".
אחר כך החולה מחזיק את האבר כפוף או נטוי להקלת הכאב.
הכיפוף מפנה יותר מקום במפרק לדם נוסף שמגיע לחלל המפרק.
במידה והדימום לא יטופל הוא ממשיך עד שהאזור נהיה חם וקשה.
בדרך כלל אין רואים חבורות כאשר מפרק מדמם, ומאחר שהדימום מתרחש בחלל סגור (חלל המפרק) ואין לו מקום להתפשט, הלחץ שיוצר הדימום גורם לבסוף לכאב חזק מאוד. טיפול תרופתי מוקדם (בפקטור) מונע מהכאב להעשות חמור, ומאחר ורק כמות מועטה של דם חדרה לחלל המפרק, ההחלמה תהיה מהירה אם כי נשאר לפרק נזק תמידי.
בנוסף לשיקולי הכאב, טיפול בלתי מספיק בדמום מגרה את משטח המפרק, ומוביל לדלקת במפרק. לכמות גדולה של דם שחדרה לחלל המפרק, כתוצאה מדחיית טיפול, לוקח יותר זמן להיספג לתוך הגוף. ככל שתקופת הגירוי של המפרק גדולה יותר, גדל הסיכוי לשינויים במפרק ולנזק. טיפול מוקדם של כל דימום יגביל את כמות הגירוי במפרק ויקטין את הסיכון לדלקת בפרק. שרירים חזקים מגנים על המפרקים בחלק ממקרי הדימום.לכן מומלץ שחולי המופיליה יתעמלו באופן קבוע.